iStock
עברית אחרי…
I took a blissful 6 week break from facebook whilst travelling in England this Summer (for 8 weeks in total).
Coming back to facebook land is always weird - what did I miss?
Oh, nothing.
Yalla, time to put out my offerings to the sea of offerings!
But something else is more pressing. Compelling. Urgent.
Even though time has worked her magic and I have/am moving swiftly through the waves of healing, I felt compelled to NOT move on completely past the window of sharing.
Precisely for the very same reason - that this topic is so little talked about.
A topic that stays quiet, hidden beneath the 12-week waiting period, longer than that for some. Banished to the computer screen generalisation of “it’s just like having a heavy period.” (It’s not).
Comforted, not comforted by the “there’s always next time” comments (hopefully, but you don’t really know, do you?)
I am of course talking about the 1-in-4-go-through-it, it happened to me, and me, and me also:
Miscarriage.
I didn’t even know that statistic until it landed right in my knickers, beginning with 2 bright red spots, progressing to a full-blown birthing like initiation, in which I am crying and vomiting from severe rectal pressure, womb cramps, blood clots and more blood and when’s it going to be over??
Excruciating physical pain. Why does no one talk about this?
No time to think, straight back to the bathroom that I just left.
Lie on the floor, no point in going back.
Owwwwwwwwww, owwwwwwwwwwww, wailing…
Wait, Charlie, you can do this, says a voice inside.
Re-frame a little. Breathe deeper. Primal noises.
Use what you know.
I scramble to place a crystal by the toilet sink, light a candle and put on “Diamonds and Demons” album by Nessi Gomes on my portable speaker (my transform the pain, journeying album, always).
Noam lies by, watching, waiting, being, also with his own agony, present with me.
By the end of the album, I said to myself, it’s going to be over.
And so, by the end, it wasn’t over - but the worst was over. 9 more days of bleeding would continue, but for now, I clamber into bed, broken.
I could barely walk for some days; I could only walk for 10 minutes for some days; a half an hour walk becomes an achievement some weeks later.
Why does no one talk about this?
I find myself still pondering.
Artwork by Kimothy Joy
I had actually told about 26 of my close friends and wider community (!) that I was pregnant, somewhere around 5-6 weeks; how could I not? All discombobulated, could barely string a sentence together.
So when I miscarried, a support network became available. It didn’t need to remain silent in the confines of mine and Noam’s partnership. Not to mention the great luck of being in England with my family. Oh thank you GodS for that! (Thanks to Sara Zaltash for the most excellently fun way of writing Goddess!)
I’ve barely talked of the emotional pain. And it’s already looooong here. But my pen continues flowing across the page…
*
Grief, sadness, tears, coming in waves in both expected and unexpected moments. Another layer shed and cleansed with each tear.
Time, yes. But something hangs around…
And so, I turn to ritual.
The morning after “that night”, out plopped the little onto a red tissue that to me resembled something like a mini squid.
“Ew!” I reacted upon first sight.
“Ohhh,” I realised upon close inspection, prodding it with curiosity.
This intimacy and proximity to this being, normalising the experience as such a natural and beautiful process. (I being one of the “lucky” ones who miscarried naturally without need for further harrowing medical procedures. Women are warriors, basically).
On instinct, I stagger out to the garden, claw my fingernails into the soil at the roots of my Mum’s acer tree in her garden, and fairly unceremoniously bury the little creature.
About a week later, 1st Aug, the 8th in a cycle of holidays we’ve been celebrating in community all throughout this year. Noam and I give thanks; he shares touching spontaneous words about returning to the Earth what was not ours; at the roots of the same tree we bury a jade crystal, gifted to me by Bar Fliers, at 35 weeks of her pregnancy just before we left for England. And we plant the seeds of intention for our deepest desires.
Amen, Aho, Ve Kach Koreh.
*
Almost 3 weeks later, another ritual. This one I didn’t know it was one until it happened.
People sharing around a Sacred Fire. One woman singing and singing songs, one, a second, a third, with no gaps, giving no space to others. Eventually another man spins a story with a rich Scottish accent. A woman sings about the burning fire, the burning fire. My heart beats, burning with those sacred flames as she sings.
I must tell my story, my heart burns.
And so I do, because no one talks about it.
And it is not just my story, it is Noam’s, it is yours, it is all of ours, it has been told quietly so many times and just begs to be spoken.
The fire keeper gives me some mugwort to offer to the Fire and she blesses me too with it.
We thank, we walk away. It is done. Another stepping stone. And suddenly I realise that some stories simply need to be told and told over and over, until they don’t anymore. (The magic of storytelling as medicine, my great passion).
Bury another crystal! Comes a flash of inspiration, an “aha” moment!
Over the last few months I have begun to ritually bury crystals as a way to mark a moment in time, and to give back what belongs to the Earth in the first place. (This practice was inspired by and started with Miriam Turmalin on the mikveh before our wedding entwinement, also influenced by Jewitch Dori Midnight). I travel with them one/two/three at a time until they call to go.
Carnelian calls, a stone that came from Witch & Hearth’s Beltane candle, gifted to me by Michal Sela Mor for our wedding entwinement. We place it underneath a glowing candle, a few inches into the Earth. Perfect. Thank you. Perfect. Bless.
We wander on, talking to strangers and new friends, not quite ready to go to sleep; minutes, hours glide past.
We visit the crystal sellers stand, why not. I’m still feeling chatty and energised after the ritual.
I finger the stones tentatively, as if gently looking for something, sensing, whilst engaging in conversation with Chrissie, gypsy traveller from the Midlands. The other exhausted crystal merchantess sees my searching,
“for a stone to support / manifest our baby” I say…
“Carnelian”, she responds.
“For birth.”
Fancy that!
What wonder! What magic!
I just buried you right in the Earth and here you are!
A full circle.
A good, good sign.
Magic.
Brigid's Grove
*
The pages in my notebook are filling, probably no one will read this and certainly not til the end (I hate reading on screens too), but I am glad it has been written nonetheless. (I contemplate asking Noam to perform the arduous task of translating this into Hebrew).
You see, I was going to write about our travels, England, sacred sites, learning, Israel, belonging, home… but it appears that “the situation” (Mum, you can call it miscarriage!), needed to take up a lot of space.
So there you have it.
Many details and side stories have been omitted:
like the hilarious and comforting trip to the very English, perfectly preened, white-moustached gynaecologist, who positively must have stepped straight out of the Hogwarts faculty - ask me about this in person!
or the synchronicity of having a dear friend in my England community go through a miscarriage just the same time as me (heart heart heart)
But I feel there are only really two more things missing from this story…
An enormous thank you to the amazing support of our families, especially my Mother, the lioness. You are profound and I’m sorry for being a nightmare at times. Love you, you amazing warrior. I am so grateful for your love and support.
Noam Rosenthal, how much I love you, you gorgeous creature, my bear, my true partner and soulmate, thank you for walking this journey with me. I am so grateful for the bonding we have been going through, deeper each day. I feel truly blessed to stand by each others side. I can’t wait to create new life with you. Wait, while we’re here, let’s affirm it, thank it, present tense style…
Thank you for the healthy new life, baby being, that we, Noam and Charlie are birthing into the world. Thank you for coming, for being here, we are here for you, ripe and ready.
Hugs and kisses, love Mum & Aba :)
Over and out.
Treelight Fertility
by Gila Orkin from a photograph of us, made as a healing gift x
--------------------------------------------------
לקחתי הפסקה מבורכת של 6 שבועות פייסבוק בזמן שטיילתי באנגליה במהלך הקיץ (ל-8 שבועות בסה״כ).
החזרה לארץ הפייסבוק היא תמיד מוזרה - מה פספסתי? אה, כלום.
יאללה, זה הזמן לשלוח את המתנות שלי לים המתנות!
אבל משהו אחר יותר לוחץ, דוחק, דחוף.
למרות שהזמן עשתה את שלה ואני נעה במהרה בין גלי הריפוי, הרגשתי צורך *לא* לעבור הלאה לגמרי לפני שאפספס את חלון שיתוף.
בדיוק מהסיבה הזאת - שזה נושא שכמעט אינו מדובר.
נושא שנשאר מושתק, נחבא מאחורי תקופת המתנה של 12 שבועות, או יותר מזה עבור חלק מאיתנו. נדחק אל ההכללה ממסך המחשב ש ״זה רק קצת יותר ממחזור כבד״ (זה לא).
מנוחמת, לא מנוחמת על ידי תגובות כמו ״תמיד יש את הפעם הבאה״ (בתקווה שכן, אבל אתם לא באמת יודעים, נכון?)
אני כמובן מדברת על מה ש-1-מ-4-עוברות, זה קרה לי ולי, וגם לי:
הפלה (טבעית).
אפילו לא ידעתי את הסטטיסטיקה עד שהיא נחתה לי בתחתונים, בהתחלה בתור 2 כתמים אדומים בהירים, שהמשיכו לחניכת לידה שלמה, בה אני בוכה ומקיאה מלחץ רקטלי חריף, עוויתות רחם, קרישי דם ועוד דם ומתי זה כבר ייגמר?
כאב פיזי מייסר. למה אף אחד לא מדבר על זה?
אין זמן לחשוב, חזרה לחדר שירותים שכרגע יצאתי ממנו.
שוכבת על הרצפה, אין טעם לחזור. אווווו. אווווווו. מייללת.
חכי, צ׳ארלי, את מסוגלת לעשות את זה, אמר קול פנימי.
תמסגרי מחדש. תנשמי עמוק. קולות ראשוניים (פריימל). תשתמשי בכלים שאת מכירה.
אני מתקשה לשים קריסטל על כיור האסלה, מדליקה נר ומנגנת את האלבום ״יהלומים ושדים״ של נסי גומז על הרמקול הנייד (האלבום שלי לצורך מסע טרנספורמציה של כאב, תמיד).
נעם שוכב ליד, צופה, ממתין, הווה, גם הוא עם הצער שלו, נוכח איתי.
בסוף האלבום, אמרתי לעצמי, זה ייגמר.
וכך, בסוף, זה לא נגמר - אבל הרע מכל היה מאחורי. 9 ימים נוספים של דימום ימשיכו, אבל לעת עתה, אני מטפסת למיטה, שבורה.
בקושי יכלתי ללכת בחלק מהימים; יכלתי ללכת למשך עשר דקות בחלק מהימים; הליכה של חצי שעה הופכת להישג כמה ימים לאחר מכן.
למה אף אחד לא מדבר על זה?
אני מוצאת את עצמי מהרהרת.
Kimothy Joy
כבר אמרתי ל26 חברים קרובים וקהילה (!) שאני בהריון, בערך בשבוע 5-6; איך אוכל שלא?
הכל מעורער, בקושי יכולה לתפור משפט.
אז כשהפלתי, רשת תמיכה נהייתה זמינה. לא הייתי צריכה להישאר בשקט בתוך הגבולות של השותפות שלי ושל נעם. שלא להזכיר את המזל הגדול של להיות באנגליה עם המשפחה שלי. או תודה לאלה!
כמעט ולא דיברתי על הכאב הנפשי. והוא כבר מזמןןןןן כאן. אבל העט ממשיך לזרום לאורכו ולרוחבו של הדף.
יגון, עצב, דמעות, באים בגלים ברגעים צפויים ובלתי צפויים. עוד שכבה זולגת ומטוהרת עם כל דמעה.
וכך, אני פונה לטקס.
בבוקר שאחרי ״הלילה ההוא״, יצא לתוך נייר טישו אדום מה שלי נראה כמו דיונון קטנטן.
״איכס״ הגבתי במבט ראשון.
״אוווו״, הבנתי כשהבחנתי מקרוב, בוחנת אותו בסקרנות.
האינטימיות והקרבה לישות הזאת, מנרמלת את החוויה כתהליך טבעי ויפהפה. (כאשר אני מבנות ה״מזל״ שהפילו בטבעיות בלי צורך בטיפולים רפואיים מחרידים נוספים. נשים הן פשוט לוחמות)
באינסטינקט, אני מדדה לגינה, טוחבת את ציפורניי לתוך האדמה בין שורשיו של עץ האקר שבגינת אמי, וקוברת את הייצור באופן לא טקסי במיוחד.
אחרי כשבוע, ה-1 לאוגוסט, השמיני מתוך מחזור של חגים שאנחנו חוגגים בקהילה לאורך כל השנה. נעם ואני מוקירים תודה; הוא חולק מילים ספונטניות נוגעות על כך שאנחנו מחזירים לאדמה משהו שאינו שלנו; בין אותם שורשים אנחנו קוברים קריסטל ג׳ייד. שניתן לי במתנה ע״י בר סוסים, בשבוע ה-35 להריונה קצת לפני שטסנו לאנגליה. ואנחנו שותלים את זרעי הכוונה של הכמיהות העמוקות ביותר שלנו.
אמן, אהו, וכך קורה.
*
לאחר כמעט 3 שבועות, טקס נוסף. לא ידעתי שהוא קורה עד שהוא קרה.
אנשים משתפים מסביב לאש מקודשת. אישה אחת שרה שירים ושרה עוד, אחד, שניים, שלישי, בלי הפסקות, לא נותנת מקום לאחרים. בסופו של דבר איש אחר מגלגל סיפור במבטא סקוטי עשיר. אישה שרה על האש הבוערת, האש הבוערת. הלב שלי דופק, בוער עם הלהבה המקודשת הזו כשהיא שרה.
אני חייבת לספר, ליבי בוער.
וכך אני עושה, כי אף אחד לא מדבר על זה.
וזה לא רק הסיפור שלי, זה הסיפור של נעם, הסיפור שלך, הסיפור של כולנו, שסופר בשקט פעמים כה רבות ומתחנן שיספרו אותו.
שומרת האש נותנת לי מעט סמל להציע לאש ומברכת אותי איתו. אנחנו מודים, והולכים משם. זה גמור. עוד אבן דרך. ופתאום אני מבינה שיש סיפורים שצריכים שיספרו אותם שוב ושוב, עד שאין צורך לספר אותם יותר. (הקסם של סיפור סיפורים כמדיסינה, תשוקתי הגדולה).
קני קריסטל נוסף! מגיע הבזק של השראה, רגע של ״א-הא!״
במהלך החודשים האחרונים התחלתי לקנות קריסטלים באופן טקסי כדרך לסמן רגע בזמן, ולתת בחזרה לארץ מה ששייך לה מלכתחילה. (הנוהג הזה הגיע מהשראה ממרים טורמלין במקווה לפני שזירת החתונה שלנו, והושפע ע״י דורי מידנייט). הם באים איתי למסעות, 1/2/3 ביחד איתי עד שהם מבקשים ללכת.
קרנליאן קוראת, אבן שבאה מנר בלטיין של Witch & Hearth, ניתן לי במתנה ממיכל סלע מור עבור שזירת החתונה שלנו. אנחנו מניחים אותה מתחת לנר זוהר, כמה סנטימטרים בתוך האדמה. מושלם. תודה. מושלם. ברכה.
אנחנו ממשיכים הלאה, מדברים עם זרים וחברים חדשים, עדיין לא מוכנים לישון; דקות, שעות חולפות.
אנחנו מבקרים את דוכן הקריסטלים, למה לא. אני עדיין מרגישה רצון לפטפט עם אנשים ומלאה באנרגיה מהטקס. אני חשה את האבנים בהיסוס, כאילו מחפשת משהו בעדינות, מרגישה, בעודי משוחחת עם כריסי, מטיילת צוענייה מאזור האמצע של אנגליה. מוכרת הקריסטלים השניה, תשושה, רואה את החיפוש שלי.
״עבור אבן לתמוך/להצהיר על התינוק שלנו״ אני אומרת…
״קרנליאן״, היא מגיבה.
״עבור לידה״.
איזה קטע!
איזה פלא! איזה קסם!
רק עכשיו קברתי אותך באדמה, והנה את!
מעגל שלם.
סימן טוב, טוב.
קסם.
Brigid's Grove
*
הדפים במחברת מתמלאים, בטח אף אחד לא יקרא את זה ובטח לא עד הסוף (גם אני שונאת לקרוא על גבי מסך), אבל אני שמחה שזה נכתב בכל זאת. (אני מתלבטת אם לבקש מנעם לבצע את המשימה המתישה של לתרגם את כל זה לעברית).
תראו, רציתי לכתוב על המסעות שלנו, אנגליה, אתרים מקודשים, למידה, ישראל, שייכות, בית… אבל מסתבר שה״מצב״ (אמא, אפשר פשוט לקרוא לזה הפלה!), היה זקוק להרבה מקום.
אז הנה לכם.
הרבה פרטים וסיפורים צדדיים הושמטו:
הטיול המצחיק והמנחם לגינקולוג המאוד אנגלי, מוכן מראש ובעל השפם הלבן, שבטוח בא היישר מהפקולטה בהוגוורטס - שאלו אותי על זה בפרטי!
על הסנכרון של חברה יקרה בקהילה כאן באנגליה שחוותה הפלה באותו זמן כמוני ❤️❤️❤️
אבל אני מרגישה שיש עוד שני דברים שחסרים בסיפור…
המון תודה לתמיכה המדהימה של משפחותינו, בעיקר לאמא שלי הלביאה. התמיכה שלך כל כך עמוקה וצר לי שאני סיוט לפעמים. אוהבת אותך, לוחמת מופלאה שלי. אני כל כך אסירת תודה לאהבה ולתמיכה שלך.
נעם רוזנטל, כמה אני אוהבת אותך. יצור מהמם, הדב שלי, השותף האמיתי שלי וחבר הנפש שלי, תודה שאתה הולך את המסע הזה איתי. אני כל כך אסירת תודה עבור הידוק הקשר שאנחנו חווים, עמוק יותר בכל יום. אני מרגישה מבורכת מכך שאנחנו עומדים זה לצד זו. אני מצפה בכמיהה ליצור חיים חדשים איתך. חכה, בזמן שאנחנו כאן, בוא נעיד על כך, בלשון הווה…
תודה על החיים החדשים הבריאים, היישות התינוקית, שאנחנו, נעם וצ׳ארלי מביאים לעולם. תודה שאת באה, שאתה כאן, אנחנו כאן בשבילך, בשלים ומוכנים. חיבוקים ונשיקות, אהבה, Mum ואבא :)
רות סוף.
Treelight Fertility
by Gila Orkin from a photograph of us, made as a healing gift x